"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שני חיי שרה" (מ, א)

כפל הלשון, "ויהיו חיי שרה", "שני חיי שרה" לכאורה אינו מובן מהו. יש מבארים, ידוע מה שאמרו חז"ל שע"י בשורת העקידה פרחה נשמתה של שרה ומתה ואולי יעלה על דעתנו לומר ששרה אמנו מתה קודם שהגיע זמנה ולא השלימה שנותיה הקצובים לה, והרי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש?

לכן חזרה התורה ואמרה "שני חיי שרה"- להודיע שאלו הן שנותיה הקצובות לה ולא נחסר מהם מאומה. והוא מה שדרשו חז"ל (במדרש) על שרה אמנו את הפסוק "יודע ה' ימי תמימים" כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, לומר, שלא נחסר משנותיה כלום, וגם לולי בשורת העקידה היתה מתה שרה באותה שעה.

ולפי זה אפשר לתרץ מה ששואלים איך יכול להיות ששרה מתה בגלל בשורת העקידה הרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכיון שאברהם היה בשליחות הקב"ה לעשות מצוה איך נגרם לו מזה נזק ומתה אשתו? ולפי ההסבר לעיל מיושב היטב שבאמת הגיע זמנה למות, אלא שהקב"ה גלגל שע"י מצות העקידה מתה. אבל לא שמעשה העקידה גרם לה למותה.

***
"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (מ, ב)
כתב "בעל הטורים,, תיבת "ולבכותה,, הכף קטנה, למה? שלא בכה אברהם אלא מעט, לפי שזקנה היתה. הקשה מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אברהם אבינו בחיר שבאבות איך זה שבכה מעט על שרה אמנו שהיתה גדולה בנביאות, האם הראשונה בישראל, וכעת נחסרו כל מעלות אלו מהעולם, על אלה צריך היה לבכות בלא הפסק. כמו שמצינו בפטירתו של אהרן הכהן "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" אף שהיה אז בן מאה עשרים ושלש שנה, וכן במשה נאמר "ויבכו בני שראל את משה שלושים יום" והיה אז בן מאה ועשרים שנה?

אלא סיפר מרן מעשה שסיפר לו האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל "הבבא סאלי" כאשר בשכנותו חיו זוג שהיה להם בעיות בשלום בית. כששמע על זה הבבא סאלי מיד הרים טלפון לאחיו רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל "הבבא חאקי" שהיה בקי במלאכת השלום בית וביקשו שיבוא לעשות שלום בית בבני הזוג האלה, מיד אזר כגבר חלציו ונסע מרמלה עיר מגוריו לנתיבות וישב עימם מספר שעות עד שבס"ד עלה בידו להחזיר את השלום בבית "והאמת והשלום אהבו" אולם לדאבון לב בדרך חזרה קרתה תאונת דרכים וכל יושבי המכונית נהרגו כולל רבינו הבבא חאקי זצ"ל, כששמע על זה הבבא סאלי מאן להתנחם ואמר בשלי קרה הדבר הזה כי אני קראתיו והיה יושב ובוכה ביום ובלילה, והנה ביום ה-30 התגלה הבבא חאקי לאחיו וצעק עליו עד מתי תבכה אני מאוד שמח שהגעתי לעולם שכולו טוב, ואני עוסק בתורה עם כל גדלי האומה ואם היית רואה את מקומי היית רוקד משמחה, ומיד נתרצה הבבא סאלי זיע"א, מתרץ מרן הגר"ע יוסף זצ"ל כך גם אצל אברהם אבינו, שעיניו ראו באיזה מקום בגן עדן נמצאת שרה ע"ה, היה שמח מאוד אבל אמר אם יראוני שאני שמח יגידו שאיני מתאבל על מות אשתי לכן בכה מעט, אבל באמת שמח מאוד כשראה את מקומה של שרה, וזה הביאור כשמנחמים את האבל אומרים לו "המקום" ינחם אתכם דהיינו מקומו של אותו צדיק בעולם הבא הוא ינחם אתכם.

ויש מתרצים, שבאה תורה לרמוז כאן שבח גדול ועצום על אברהם אבינו. דהנה כשחזר אברהם מנסיון העקידה ראה את שרה אמנו שנפטרה, ידע שהוא גרם לכך מחמת עקידת יצחק. כפי שכתב רש"י – נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

בא אליו היצר הרע והכניס לו מחשבות להיות תוהה על הראשונות, להתחרט על מה שהלך לעקוד את יצחק שהרי עי"ז גרם לשרה הצדקת למות. מה עשה אברהם כדי להרחיק ממנו מחשבות אלו, הכניס בראשו מחשבות אחרות – אמנם נכון שע"י העקידה נפטרה, אבל האמת היא שגם לולא זה היתה נפטרת מהעולם כיון שהגיע זמנה למות ־ "שהרי זקנה היתה". ובמחשבות אלו היה לו את הכח להתמודד כנגד היצר. וכדי שהיצר לא ידחה מחשבות אלו ממנו, לכן עשה תחבולות כדי להוכיח צדקתו, ולא בכה אלא מעט בטענה – "כי זקנה היתה". נמצא שיש כאן שבח גדול על אברהם על כן פרסמה זאת התורה.

ועל פי זה אפשר ליישב בזה קושית המפרשים, מדוע הקדימה התורה את ההספד קודם הבכי "לספוד לשרה ולבכותה.." הרי הבכי קודם להספד (עיין מו"ק מ:)? אלא שאצל אברהם היה ההספד עיקר והבכי טפל. ולא בכה אלא מעט כדי שלא יאמרו ח"ו שמתחרט ותוהה על מעשה העקידה.

שבת שלום ומבורך!